רבים מחברינו הסינים עשויים לא להכיר את הטראצו.
לפני חמישים שנה, טראצו היה פופולרי גם בסין, החל מהאולמות הלאומיים ועד לבתי האנשים הפשוטים.
אבל לאחר שנות התשעים, היה לנו קשה לראות רצפות טראצו חדשות.
רק בשנים האחרונות הוא חזר לתודעה, ולא נותר רק ברצפות ובקירות. “סביבת השימוש” שלו התפשטה לתחומים רבים, החל משולחנות וספסלים ועד למגבות נייר וכוסות תה.
טראצו CRW222
היום בואו נדבר על סלב האינטרנט הפנומנלי הזה – הטראצו. כיצד צנח ממעמד החומר הלאומי של סין, וכיצד נולד מחדש?
התרשמות בסין
טראצו = אדמה?
במבט לאחור על התפתחות המדינות בחו"ל, ניתן לראות שהטראצו התגלה על ידי מעצבים בזכות ערכו האמנותי, בנוסף לערכו הפרקטי.
כשנביט בחזרה בסין, הטראצו עדיין נחשב פרקטי יותר.
למעשה, הטראצו הוצג בסין כבר בתקופת שושלת צינג. ניתן לראות אותו בהרבה בתים ישנים מתקופת הרפובליקה של סין בשנגחאי.
בימים הראשונים, הדפוסים בטראצו היו בעיקר דפוסי מזל מסורתיים שלנו. עם חדירת המעצמות הזרות והשתלבות תרבויות, דפוסי הטראצו החלו להתגוון.
המייצג הבולט ביותר לכך הוא הפופולריות של סגנון הארט דקו. בביתות זרים הופיעו מספר רב של דפוסי טראצו פשוטים שמדגישים קווים, שנראים עד היום די אופנתיים.
לאחר מכן הגיעו ימי ראשית הקמת הרפובליקה העממית של סין. הכל היה שרידים, והאפשרויות לחומרי השיקום היו מאוד מוגבלות.
החומר לשכיבת הרצפה חייב להיות גם עמיד במים וגם עמיד בפני שחיקה. האפשרויות היחידות הן שיש, גרניט ואבנים אחרות או מלט.
למלט יש תכונות דקורטיביות ירודות והוא נוטה לסדקים, לכן הוא לא מהווה בחירה טובה.
אבן היא יקרה מאוד מבחינת מחיר, גזירה ושינוע. היא משמשת רק במקומות חשובים כמו אולם הזיכרון למאו צדונג ואנדרטת הגיבורים העממיים.
כהערת שוליים, אריחים היו אז יקרים מאוד ומראהם נראה מאוד קפיטליסטי. כמעט כל היצרנים שיכלו לייצר אותם פשטו את הרגל, ונשארו רק הלבנים הפשוטות.
אולם, בשל מגבלות הטכנולוגיה, האריחים באותה תקופה היו מאוד שבירים ונהרסו בקלות כשהת踏 עליהם. מוזאיקות קטנות יכלו לפתור את הבעיה, אך הנחתן הייתה מסובכת מדי ומתאימה רק לשטחים קטנים.
לאחר חשיבה רבה, המנהיגים החליטו לערבב מחדש וליצור טראצו, שהוא זול יותר מאבנים גדולות ונראה טוב יותר מאשר רצפות מלט.
לכן, הטראצו הוא המרכז המגיע לו בצדק בעשרת פרוייקטים הלאומיים הגדולים ביותר, כגון האולם העממי והמוזיאון הצבאי.
קו 1 של מטרו בייג'ינג גם מרוצף בטראצו. לאחר יותר מ-60 שנה של דריסת בעלי חיים חברתיים חדשים וישנים, הוא נהיה מעט מלוכלך וחיוור, אך עדיין חזק.
בהדרגה, הטראצו קיבל פרסום מלא כחומר לשימוש במרחב הציבורי, ופרח בכל מקום: בבתי חולים, בבתי ספר, בפארקים, בממשל וביחידות נוספות. זה גם הוביל לדעות קדומות אצל רבים: כשמדברים על טראצו, הוא מתקשר למקומות האלה ונראה מכוער וזול.
למרות שכיום אנו “מתעלמים” מהטראצו, בעבר, אפילו בתור “תחליף לשיש”, אנשים עדיין “לא יכלו להרשות אותו”. כדי לחסוך尽可能的 כסף, בנייני מגורים רגילים לא השתמשו בטראצו שהיה צריך להיצק באתר.
רק בשנות ה-70 וה-80 הושקו מבנים מוכנים המיוצגים על ידי מבני קנה סובייטיים גדולים. הטראצו יכול היה להיות יצוק מראש במפעל, נגרר ושייף, ואז נשלח לאתר להנחתו. כך הטראצו חדר לבתי האנשים הפשוטים.
הוא שימש בעיקר עבור אדן החלונות ודלפק המטבח בתוך הבית. בתקופה ההיא, בסין לא היה דבר בשם ארונות. אפילו הכיריים נבנו ממלט. כאחד מהחומרים המעטים הדקורטיביים בבית, הטראצו נחקק ב-DNA של העם הסיני.
זו גם הסיבה מדוע אנשים מהדור של ההורים כיום אינם אוהבים את הטראצו ואומרים: “זה הדבר שנהגנו להשתמש בו במרפסת ובמטבח בעבר. הוא כפרי!”
סיבה נוספת לאובדן הפופולריות היא שבימי ראשית הרפורמה והפתיחות, הענף היה מאוד כאוטי, והרבה מוצרים גסים מאוד זרמו גם לשוק.
יש הרבה נקבוביות, הוא נוטה לסדקים, סופג הרבה מים, מריח רע אחרי כמה ניגובים, הצבע שלו גם לא טוב, הברק עמום, בצבע אפור-אדום ואפור-ירוק, ההשלכות השליליות מצטברות, הכסף הרע מגרש את הטוב, והשם הטוב של הטראצו קרס מאוד.
לאחר רפורמת הדיור של 1998, הנדל“ן הביא לזינוק בחומרי הבנייה. מספר רב של בתים גסים זקוקים לאנשים שיפנו כסף כדי לקשט אותם. טכנולוגיית האריחים המקומית גם נעשתה יותר ויותר בוגרת, והחומרים שניתן להניח על הקרקע סוף סוף קיבלו אפשרויות זולות ופשוטות יותר לבנייה.
לאחר שחומרי הבנייה בסין עברו סבב של שדרוג תעשייתי, הטראצו נשלח למקדש גאןלו והחל לתרגל בבדידות.
אריח גדול מאריח שיש טבעי טראצו מאובן בצבע אפור – גודל מותאם
זאת המחצית הראשונה של חייו של הטראצו. איך שלא תסתכלו על זה, זו סיפור של “הגל הקודם מת על החוף”, אבל מי היה חושב ש-20 שנה לאחר מכן, הגל הקודם יהפוך לצונאמי ויסחוף שוב את ענפי העיצוב ואפילו את כל תעשיית העיצוב?
